גזר דין בתיק ת"פ 5003-08

העובדות וטענות הצדדים

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של השגת גבול וניסיון התפרצות למקום מגורים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 14.12.07 הגיעו הנאשמים יחד למקום האירוע ברכב, נכנסו הנאשמים לחצר בניין ברחוב ים סוף בירושלים וניסו להתפרץ לדירה בבניין. נאשם 3 שלבש כפפות החזיק פטיש ומברג ובאמצעותם היכה על המנעול במטרה לשבור אותו. שני הנאשמים האחרים תיצפתו, וכשהבחינו באחד השכנים מסתכל מחלון ביתו עזבו השלושה את המקום.

            הנאשמים הורשעו לאחר ניהול הוכחות בפני כב' השופטת פרידמן - פלדמן, אשר קבעה כי שלושת הנאשמים השתתפו באירוע. הטיעונים לעונש נשמעו בפני.

            ב"כ המאשימה טענה כי מתחם הענישה לעבירות התפרצות שאין בהן נסיבות מיוחדות נע בין 12 לבין 24 חודשי מאסר בפועל. היא ביקשה שלא להביא בחשבון את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, שכן הדבר נובע מהתעקשותם של הנאשמים לנהל את התיק.

בנוגע לנאשם 1 טענה ב"כ המאשימה כי לחובתו שמונה הרשעות קודמות, בכללן הרשעה בהתפרצות, והוא ביצע את העבירה נשוא כתב האישום בתקופה שבה עמד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה (שהופעל בינתיים בתיק אחר). לטענתה הנאשם ביצע עבירות נוספות בכל פעם בה שוחרר ממאסר. הוא אף ביצע עבירות רכוש נוספות בזמן שתיק זה תלוי ועומד נגדו. המאשימה ביקשה להטיל על נאשם 1 עונש מקסימלי במסגרת המתחם, וכן מאסר על תנאי.

באשר לנאשם 1, לנאשם זה אין הרשעות קודמות ועל כן ביקשה המאשימה להטיל עליו עונש מאסר ברף המינימלי ומאסר על תנאי.

באשר לנאשם 3, לחובתו של נאשם זה שתי הרשעות קודמות, אחת מהן משנת 2008 בעבירה של החזקת כלי פריצה. בתיק שבפני חלקו של נאשם זה הוא הדומיננטי ביותר. על כן ביקשה התובעת להטיל עליו עונש מאסר למשך ארבעה עשר חודשים ומאסר על תנאי.

            ב"כ נאשם 1 טען כי לנסיבות אישיות קשות. לדבריו לנאשם היתה ילדות קשה, הוא נאלץ לעזוב את בית הספר כדי לעבוד ולסייע לפרנסת המשפחה, והיה עובד וישן בשווקים. כיום הוא עובד בחברת אוטובוסים. אביו של הנאשם חולה מאד, בנו בן 6 חולה במחלת הנפילה, אחותו הלכה לעולמה לפני מספר חודשים ובימים האחרונים נרצח בן דודו.

בנוסף טען ב"כ הנאשם כי קיימת הבחנה מהותית בין עבירה של ניסיון להתפרצות לבין התפרצות, וכי יש להתחשב בכך שבסופו של דבר לא נגנב דבר ולא נגרם נזק של ממש. הוא הפנה לגזרי דין שבהם הוטלו עונשים מקלים שלא כללו מאסר בפועל ממש.

ב"כ נאשם 2 טען כי הנאשם אינו בריא וסובל ממחלת לב, ואף המציא אישורים רפואיים לכך. לדבריו על אף מצבו הרפואי הנאשם ממשיך לעבוד כסבל כדי לפרנס את משפחתו. הוא ציין כי חלקו של נאשם 2 הוא הקטן ביותר, וכי זכותו של הנאשם לנהל את התיק ואין לזקוף את הדבר לחובתו. ב"כ נאשם 2 ביקש להסתפק בעונש מרתיע לגבי העתיד ולחלופין בשל"צ, כעונש של עבודות שירות אינו ישים בשל מצבו הרפואי.

ב"כ נאשם 3 ציין כי מדובר באירוע משנת 2007 ואף הוא טען כי אין לזקוף לחובת הנאשמים את העובדה שביקשו לנהל משפט ולהוכיח את חפותם. בנוגע להרשעותיו של הנאשם ציין כי אחת מהן התיישנה ואינה ממין העניין, והרשעתו האחרונה היא בהחזקת כלי פריצה בלבד ולא בעבירת רכוש ממש. הוא טען כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי ביסודו, נשוי ואב לשמונה ילדים שאחת מהן עברה ניתוח לב ובטיפולים רפואיים, והנאשם הוא המפרנס היחידי של משפחתו.   

 עוד טען ב"כ נאשם 3 כי הדירה בה בוצעה העבירה היא דירה ריקה שבעליה מתגורר בחו"ל ובזמן ביצוע העבירה לא גר בה איש, ובפועל לא נגרם כל נזק. הוא הוסיף כי ספק אם נמצא בדירה רכוש בעל ערך שניתן לגנוב, וכי זמן הביצוע ושיטת הביצוע מעידות על העדר תחכום מצד הנאשמים. הוא ביקש להסתפק בעונש של מאסר על תנאי.

מתחם הענישה ההולם

            ב"כ המאשימה הפנתה לעניין מתחם הענישה לגזרי הדין שניתנו בבית משפט השלום בתל אביב בת"פ 34896-06-12 ולת"פ 7177-03-12, בהם נקבע מתחם ענישה שבין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל לעבירות התפרצות לדירה. כמו כן הפנתה לת"פ 12035-03-12 שבו נקבע לעבירה של ניסיון התפרצות דירה שנכשל לאחר ששכנה הבחינה בנאשם טווח ענישה שבין 8 ל-18 חודשי מאסר, כשהפער נובע מכך שהעבירה לא הושלמה. אני סבורה שטווח הענישה שבין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל הוא טווח הולם לעבירת ההתפרצות לבית מגורים. העובדה שמדובר בניסיון שלא עלה יפה צריכה להיות מובאת בחשבון ועשויה להביא לשונות רבה בנסיבות ולאפשרויות עובדתיות שונות שגרמו לכך שהעבירה לא תבוצע בסופו של דבר. על כן העונש לעבירת ניסיון צריך לעמוד לדעתי בין 6 ל-20 חודשים.

שיקולים במסגרת טווח הענישה

            הנסיבה העיקרית שיש להביא בחשבון לזכות הנאשמים היא חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. אין ספק שזכותם של נאשמים לנהל הוכחות ולקבל את יומם בבית המשפט. עם זאת, מעיון בתיק זה נראה כי ניתן היה לאפשר ניהול התיק בקצב מהיר יותר ובד בבד לעמוד על זכויותיהם של הנאשמים. כך, לדוגמא, הסניגורים העלו בתחילת הדיון טענה של העדר שימוע שהצריכה דחיית התיק למתן החלטה ומתן החלטה. התבקשו דחיות לצורך ניהול מו"מ עם התביעה ולצורך גישור, אך בסופו של דר כל אלה לא עלו יפה. הנאשמים עמדו על ניהול הוכחות לגבי כל פרט ופרט, ולא הסכימו לוותר גם על עדים טכניים או טכניים למחצה, כגון גובי הודעות הנאשמים, בעל הדירה שנפרצה שלא נכח באירוע עצמו וכיוצ"ב. בנסיבות אלו, חלוף הזמן ייזקף לזכות הנאשמים באופן חלקי בלבד, שכן אף הם תרמו להתמשכות ההליכים.

            נסיבה מקלה נוספת היא העובדה שבסופו של דבר לא נגרם נזק לדירה או נזק כלשהו. אמנם עובדה זו קשורה לכך שמדובר בעבירת ניסיון ולא בעבירה המושלמת, והדבר הובא בחשבון כבר בקביעת טווח הענישה. עם זאת, גם עבירה שלא הושלמה עלולה לגרום נזקים, ובמקרה זה, כאמור, לא נגרם נזק, והנאשמים החליטו מיוזמתם לעזוב את המקום, אם כי הדבר נבע מכך שהתגלו על ידי השכן.

            באשר לעונש הראוי לכל אחד מהנאשמים:

לנאשם 1 עבר פלילי מכביד כולל הרשעות בעבירות רכוש, והוא ריצה בעבר עונשי מאסר. הנאשם אף ביצע את העבירה נשוא התיק שבפני כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, ולאחריה ביצע עבירות נוספות. מדובר, איפוא, ברצף של עבירות המבוצעות על ידי נאשם זה, המצריכות הרחקתו מהציבור והרתעתו מפני ביצוע עבירות נוספות. ב"כ הנאשם התייחס לנסיבות אישיות שונות, אולם אלה לא מנעו מהנאשם לבצע ולשוב ולבצע עבירות חמורות, ועל כן משקלן של נסיבות אלו מועט. העובדה שבסופו של דבר לא בוצעה התפרצות לבית ולא נגרם נזק של ממש הובאה בחשבון בקביעת טווח הענישה.